אנדרטאות ופסלים בלודז

הקלק כדי לקבל תחזית מפורטתהורד מסלול ארץכדאי לצלםאתר הנצחהחובה לבקראנגלית

JGuide LO XX ME 3S


ברחבי לודז' מפוזרות כמה אנדרטאות המספרות את סיפור שואת יהדות לודז'. קהילה תוססת ועשירת תרבות זו, שהייתה חלק חי ואינטגראלי מהעיר לודז' הושמדה בגטו ליצמאנשטאט ברעב ובמחלות ונרצחה במחנות ההשמדה חלמנו ואושוויץ. שרדו רק מעטים. כיום קיימת בלודז' קהילה קטנה בת כמה מאות חברים פעילים. את סיפורם של 231,000 היהודים שנעלמו מהנוף מספרות האנדרטאות ומזכירים הפסלים. עקבות היהודים נשארו חקוקים במקומות שונים בעיר. נוכל להבחין בהם אם נצא למסע בעקבותיהם.

את המסלול נתחיל בתקופה שלפני המלחמה, ברחוב פיוטרוקובסקה

Piotrkowska שבו התרכזו דמויות יהודיות ידועות שהשפיעו משמעותית על חיי התרבות, החברה והפוליטיקה של העיר. משם נעבור צפונה לחיים שבגטו ולאחר מכן למקום השילוחים, לדרכם האחרונה של יהודי העיר, למחנות ההשמדה.

איך מגיעים

אם הגענו ברכב פרטי, כדאי להחנות את הרכב בקרבת ארמון פוזננסקי, הנמצא ברחוב אוגרודובה 15
Ogrodowa פינת זאכודניה Zachodnia. (בסוף השבוע החניה חינם במקומות המסומנים בכיכר העגולה שבמרכזה עמוד ועליו מתנוסס פסל קוסצ'יושקו) נתחיל את הסיור בפינת אוגרודובה פיוטרקובסקה נפנה ימינה לרחוב פיוטרקובסקה ונלך לאורכו. נמשיך דרכנו ברחוב היפה עד שהגיע לפסל המתאר את כלכלני העיר ופוזננסקי ביניהם. משם נמשיך לבית מספר 78, לביתו של ארתור רובינשטיין, הפסנתרן הידוע. נאזין לנגינתו, לאחר שנשלשל מטבע לפסל בדמות הפסנתרן ופסנתר הכנף שלו. ליד בית מספר 104 נמצא הספסל של יוליאן טובים, המשורר הדגול. נפנה ימינה לרחוב סטפנה ירצסה Stefana Jaracza ומשם, שמאלה לאורך רחוב ושכודיניה Wschodinia דרכו נגיע לפארק עירוני, נלך בשביל כ-150 מ' עד שנגיע לרחבה עגולה בה ניצב פסל משה המחזיק בידיו את לוחות הברית הפסל הוקם לזכר יהודי הגטו. נחזור דרך רחוב אוגרודובה Ogrodowa למכוניתנו וניסע לפארק שאריך שרגוב Szarych szeregow לאנדרטת הילדים הפולנים. פארק הניצולים המכיל עצים שניטעו ע"י ניצולי הגטו, נמצא בקרבת מקום, ומשם ניסע לרובע רדגושץ Radogoszca לתחנת הראדגאסט שהובילה את היהודים למותם.

אם הגענו מוורשה או קרקוב לתחנת הרכבת 'מערב' נוכל להגיע למרכז העיר או לתחנת ראדגאסט בתוך כמה דקות בעזרת מונית במחיר כ 20 זלוטי, או עם אוטובוס שיביא אותנו לא הרחק מארמון פוזננסקי.



מסעדה קפהבמרכז מונפקטורה בולטת בעיצובה היהודי מסעדת אנטבקה Anatewka ע"ש המחזמר הידוע 'כנר על הגג' . העיצוב כולל מנורות, תמונות ומוזיקת 'כלי זמר' ברקע. המסעדה מציעה אוכל יהודי לא כשר ובשל הביקוש הרב יש להזמין מקומות מראש. אם התחלתם את הסיור במונפקטורה תוכלו לגשת ולהזמין מקומות שישמרו לכם לאחר הסיור.
כתובת: יאנה קארסקיאגו 5 קומת קרקע החזית לרחבה במספר ul. Jana Karskiego 5, Rynek 11
טלפון: 0048-042-6332277 , 0048-042-6303635
אתר אינטרנט: www.anatewka.pl
שעות פתיחה: 11:00-23:00
מחיר: 14-35 זלוטה.


שומרי כשרות יוכלו לסעוד את ליבם במסעדת הקהילה היהודית הנקראת "קפה טובים"
כתובת: רחוב פומורסקה 18
טלפון: 48-691-075-951
דואר אלקטרוני: cafetuwim@zgw.lodz.pl
גם שם כדאי להודיע מראש ולוודא כי המסעדה פתוחה.




קישורים
ראדגאסט אתר תחנת ראדגאסט באנגלית

הספסל של יוליאן טובים בלודז

כדאי לצלםאתר הנצחהמעניין מאדאנגלית

JGuide LO PI ME 2S

פסל הספסל של יוליאן טובים 1894-1953 נמצא ברחוב פיוטרוקובסקה Piotrkowska ליד בית מס 104.
יוליאן טובים סופר ומשורר היה דמות מרכזית בסיפרות הפולנית, נשאר חקוק בזיכרון בעיקר בשל תרומתו לסיפרות הילדים. הפסל הוא של הפסל וויצעך גריניעוויץ Wojciech Gryniewicz מ-1999 .
עבודות נוספות של הפסל / צייר אפשר לראות בגלריה שברחוב פיוטרוקובסקה 31.
הפסל בו נראה יוליאן טובים יושב בקצה ספסל ומביט אל מעלה רחוב פיוטרקובסקה הפך להיות מקום מפגש פופולארי, ילדים אוהבים לשבת על בירכיו ואוהבים משפשפים את אפו למזל טוב.
המשורר הדגול יוליאן טובים נולד בשנת 1894 בלודז'. ב-1914 הוא סיים את לימודיו התיכוניים ועבר לוורשה להמשך לימודיו.
הַקָטָר – יוּלְיָאן טוּבִים

עוֹמֵד לֹו קָטָר בְּתָּחָנַת הַרָכֶּבֶת
כָּבֵד הוּא פּוֹלֵט זָכִּתוֹ הצוֹרֶבֶת
עוֹמֵד וְנוֹחֵר לוֹ נוֹשֵם וְנוֹשֵף
וְלָהֵב מְלָהֵט כְּרֵסוֹ בּוֹ רוֹשֵף

בּוּככככ - כָּמָה לָהָב
אוכככ - כָּמָה לָהָב
מופפפ - כָּמָה לָהָב
הופפפ - כָּמָה לָהָב

נוֹשֵם כְּבָר בְּקוֹשִי - עָיֵף הַמִסְכֵּן
ועוד הַמֵּסִיק פֶּחֳמִים בּוֹ טוֹעֵן
קְרוֹנוֹת מְרוֹבִּים לוֹ רִתְקוֹ מֵאַחוֹר
בָּרְזֶל וּפְּלָדָה כֹּל קָרוֹן וְשָחוֹר
וְרוֹב הַקְרוֹנוֹת מְלֵאִים וּדְחוּסִים
קָרוֹן אָלֵף - פָּרוֹת בּוֹ, קָרוֹן בֵּית רָק סוּסִים
קָרוֹן גִימֵל זוֹלְלִים וְסוֹבְאִים בּוֹ שְמֵנִים
קָרוֹן דָלֵת בָּנָנוֹת ודוּבְדֶבָנִים
קָרוֹן הֵא פְּסָנְתֶּרִים בּוֹ שִשָה טְעוֹנִים
קָרוֹן וָו - כָּן תּוֹתָּח הוּא, הוֹי מֶה גָדוֹל
קָרוֹן זָיִן - סוֹחֵב שֻלְחֲנוֹת מְרוּבִּים
קָרוֹן חֵית בּוֹ גִ'ירָף וְפִּיל שְנֵי דוּבִּים
קָרוֹן טֵית בּוֹ כְּבָשִים וְּתְּיָישִים וְעִיזִים
ובַּעֲשִירִי - מִזְוָודוֹת וְאָרְגָזִים.

מִסְפָּר הַקְרוֹנוֹת אָרְבָּעִים וְיוֹתֵּר
וּמָה עוֹד יָכִילוּ, אֵין אִיש לִי פּוֹתֵר
וְאֶלֶף לוּ בָּא גִיבּוֹרִים לְלֹא חֲת
וְאֶלֶף קְצִיצוֹת לֹא אֲכַל כֹּל אֶחַד
וְאִילוֹ אֲפִילוּ אִימֵץ אֶת שְרִירַיו
לֹא היוּ מְזִיזִים הָמָשָא , וְהוּא כֹּה רָב
פֶּתָּע - שְרִיק
פֶּתָּע - חְרִיק
קִיטוֹר - זָעָק
גַלְגַל - נִיתָּק
אֲט אֲט רִאשוֹנָה
כְּצָב בְּעֲצָלְתַּיִים
זָחָלָה הַמְכוֹנָה
עַל פַּסֵיהַ הַשְנַיִם
מָשְכָה הָקְרוֹנוֹת וּבְקוֹשִי סוֹחֶבֶת
רוֹדְפִים זֶה אֶת זֶה גַלְגַלֵי הָרָכֶּבֶת
מַכְפִּיל הָקָטָר מְרוּצָתּוֹ - וּבנָהַם
דוֹפֶק וֹמְתָּקְתֵּק וְחוֹרֵק מִידֵי פָּעָם
לְאָן זֶה? לְאָן זֶה? לְאָן זֶה? לְאָן?
חוֹפֶז לוֹ בְּגֶשֶר חוֹפֶז הָאִילָן
הָרִים וּמִנְהֶרֶת, חוְֹרשוֹת כָּר מוֹרִיק
וְאָץ הוּא וְרָץ הוּא כְּדֵי שֶיָסְפִּיק.

ְּקֶצֶב, בְּשֶצֶף, "תִּיק תַּק" מְתַּקְתֵּק הוּא
מֵקִיש וּמְקָשְקֵש לוֹ: תִּיק - תֵּיק ! תַּק תִּיק!
מַחֲלִיק קַל לֲרוֹחַק - רִיצָה מְבוֹהֶלֶת
כְּאִילוּ הָיָה אַך כָּדוֹר וְלֹא פֶּלֶד
לֹא גוּף מְכוֹנָה מְיוֹזָעָת, כִּי אֲך
צַעֲצוּעַ, שַעֲשוּעַ, קַשְקֶשֶת שֶל פַּח!

וְאֵיך הוּא, כֵּיצַד הוּא וְלָמָה נוֹגֵן?
מָה כֹּח, דוֹחֲפוֹ , אֲך מָנוֹח לוֹֹ אֵין?
שוֹאֵף הוּא, דוֹפֵק הוֹא, סָאוֹן כֹּה יִסְאָן?
קִיטוֹר זֶה לוֹהֶב שֵתְּנוּעַה לוֹ נָתָּן?

קִיטוֹר זֶה דוּד הַבּוֹכְנוֹת הוּא יָרִים
דוֹחְפוֹת הַבּוּכְּנוֹת גַלְגָלִים מַעֲבָרִים
דְחוֹף וֹדְחוֹף - וְהַרָכֶּבֶת דוֹהֶרֶת
שֶכֵּן עַל בּוּכְּנוֹת - הַקָטָר יַך בְּלִי הֶרֶף
וְכַּך גַלְגָלִים בשִקְשוּק יֶשַקְשֵקוּּתִּיק-תַּק! תִּיק-תֵּיקוּ, תּיק-תַּק! תַּק-תֵּיקוּ

הפסל של ארתור רובינשטיין בלודז

כדאי לצלםאתר הנצחהמעניין מאדאנגלית

JGuide LO PI ME 2S

הפסל בדמותו של ארתור רובינשטיין פורט על פסנתר נמצא ברחוב פיוטרוקובסקה Piotrkowska ליד בית מס 78.
כאן חי בצעירותו הפסנתרן ארתור רובינשטיין 1887 – 1982 בעל שם עולמי בתחום המוזיקה הקלאסית והרומנטית. הרסיטלים הראשונים שלו נוגנו כאן, בלודז'. בשנת 1898 הוא התחיל להופיע ברחבי העולם.
פסל הברונזה הניצב ליד הבית בו נולד-נוצר למעשה מלכתחילה כתיבת נגינה. הכנס 2 זלוטי בחריץ שבחזית הפסל, בחר אחת מיצירותיו המוקלטות של שופיין
Chopin ב-F מינור, פולונייז ב-A מינור, וואלס ב-C מינור או קונצרט לפסנתר של צ'יקובסקי ב-B מינור, ואתה יכול להמשיך בדרכך. זוהי מסורת לשבת על ספסל הברונזה בזמן נגינת הרסיטל, לצידו של ארתור רובינשטיין, כשאצבעותיו המיומנות פורטות על פסנתר הכנף , ללטף את ידו הימנית ולהביע משאלה.

פסל 3 התעשיינים - לודז

כדאי לצלםאתר הנצחהמעניין מאדאנגלית

JGuide LO PI ME 2S

ברחבה קטנה ברחוב פיוטרקובסקה Piotrkowska 32 פינת רחוב סטפנה ירצסה Stefana Jaracza נוכל לראות פסל בצורת שולחן עם 5 כיסאות שסביבו מסבים התעשיינים הגדולים ובעלי החזון של לודז:
לודביק גרוהמן Ludwik Grohman תעשיין דור שני לתעשיינים שמקורם בסקסוניה. קארול שייבלר Karol Schiebler -יוצר ה-קז'יעז' מלין המיוחד של העיר Ksiezy mlynוישראל פוזננסקי 1833-1900 Israel Poznansk תעשיין ופילטרופ יהודי, בעת שהם מחליטים על הקמת הבורסה בלודז.
הפסל הוא חלק מ
מיזם מיוחד של עיריית לודז' משנת 2002 , המנציח ברחובות לודז' את אנשיה המפורסמים. כאן אנו רואים פסל נוסף המייצג קטע מהסטוריה אחרת של העיר לודז'. בפסל, דמות אחת עומדת -היא דמותו של לודביק גרוהמן, ושתיים יושבות-פוזננסקי ושייבלר. דמות אחת בעלת לאום גרמני, השנייה בעלת שם גרמני אך מוצא פולני. השלישי הוא המיליארדר היהודי פוזננסקי הנראה יושב וכותב בציפורן וקסת דיו כפי שהיה מקובל בימים ההם. הפסל מתאר ישיבת עסקים בבית קפה שבו מנהלים שלושת התעשיינים את עיסקי הטקסטיל הגדולים מהם מתפרנסת לודז'. נוכל לראות בפסל זה את שילובה של הכלכלה עם השילוב האתני: שליש יהודים, שליש גרמנים ושליש פולנים. שילוב זה מתבטא בכל המישורים ובכל רבדי החברה. המשותף לשלושת התעשיינים הוא ששלושתם דאגו לתנאים סוציאלים לעובדיהם, תנאים שנחשבו יוצאי דופן בעולם הקפיטליסטי של אותם זמנים.

קארול שייבלר תעשיין גרמני חשוב, בעליו של מפעל הטקסטיל הגדול בפולין. בראשית המאה העשרים הגיע מספר עובדי המפעל ליותר מ-7,500.
לודביק גרוהמן שייך לדור שני למשפחה ידועת שם מבעלות בתי החרושת של לודז'. ההיסטוריה של עושרה של המשפחה מתחילה מ-1820
פוזננסקי ישראל היה תעשיין שהשפיע בשנות הארבעים של המאה ה-19 על התפתחות תעשיית הטקסטיל בלודז'.
פוזננסקי האב הקים מפעל טקסטיל יחד עם בנו ישראל פוזננסקי בשליש האחרון של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה שגשגו עסקי המשפחה. מפעלם היה השני בגודלו בעיר לאחר מפעלו של הגרמני שייבלר. יותר מ-6000 עובדים הועסקו במפעלו של פוזננסקי.
קישורים

פסל משה המחזיק בידיו את לוחות הברית

כדאי לצלםאתר הנצחהמקום מענייןאנגלית

JGuide LO WO ME 1S

פסל משה ועשרת הדיברות ניצב במקום בו עמד בית הכנסת האורתודוכסי אלטעשטאטשול, בית הכנסת המקורי שנבנה מעץ עמד ברחוב וולברסקה Wolborska 8 ולאחר שנשרף נבנה ב 1863 מחדש כאן ברחוב וולבורסקה Wolborska 20. הפסל נימצא בגן ציבורי בכיכר קטנה והוא הוקם ע"י הקרן לשימור הזיכרון של קיום יהודי בהיסטוריה הפולנית בתמיכת העירייה. יוזם הקרן הוא ג'ון פומיאן John Pomian מלונדון אנגליה אשר שירת בחיל האוויר הפולני בבריטניה הגדולה במלה"ע השנייה. הפסל הוא ג. זמלה G. Zemla היה זה הפרויקט הראשון של הקרן והוא בוצע ב- 1995. ג'ון פומיאן John Pomian
הפסל הוקם בשכונת בלוטי Baluty שכונת עוני, שם היה הגטו. פעם היו כאן בתים, עכשיו יש פארק ובמרכזו פסלו של משה, שקט וריקנות.
אין זה יד המקרה שהמעצבים בחרו במקום זה להקים את האנדרטה. במקום זה בדיוק היה ראשיתה של קהילת לודז'.
בשלושה דברים נוסדה קהילה בישראל: בבית-כנסת, בבית-קברות, בחברה-קדישא. בשנת 1809 נוסד רק מוסד אחד של בנין הקהילה: בית הכנסת. ודאי היה גם לפני זה מקום קבוע לתפילה, אך לא היה לו בנין מיוחד לכך. לקהילה הקטנה היו רק שני גבאים: משה פייטלוביץ', אופה שבא מפז'דבורז' , ופנחס זיידלר. שניהם עתידים להיות העסקנים הראשיים בקהילת לודז' בדור הראשון לקיומה, במיוחד משה פייטלוביץ' שמיום היווסד הקהילה ועד יום מותו לא היה מפעל בצבור היהודי בעיר שהוא לא היה בו מראשי העושים. המפעל הראשון של "ועד הקהילה" היה בנין בית-הכנסת. הקהילה קנתה מגרש לבנין בית הכנסת בסכום 168 זהוב, ברחוב וורבורסקה (לפי הרשום: רחוב דבורסקה מספר 8), על גבול "השוק הישן" במקום שנמצא אחר כך בית-המטבחים. בעלי המגרש, קצין הגווארדיה הלאומית (הפרוסית) לשעבר, יוסף אופשלאג ואשתו, התנו תנאי שבבנין תיקבע טבלת זיכרון עם שמות מוכרי המגרש. בית הכנסת לא היה גדול, ונבנה מעץ, שהיה החומר המקומי, הזול. רק כעבור עשרות שנים עתיד להבנות במקומו בית-הכנסת של הקהילה מלבינה, ורק בסוף המאה הי"ט יגיע לשכלולו שעשה אותו לאחד מבתי הכנסת היפים בפולין – שכלול שגם הוא נמשך שנים על גבי שנים, עד שנסתיים בתחילת המאה העשרים.
האנדרטה נבנתה לזכר קהילת יהדות לודז שנעלמה. הפסל מתאר את משה מניף את ידיו למעלה לשמים ובידיו לוחות הברית ובהם כתובה הדיברה "לא תרצח". התרסה נגד הרצח הנורא בהתעלמות מכל מוסר אנוש: השפלות, גזל רכוש, נטילת זכויות אדם ואזרח והרס תרבות בת מאות שנים. בעבר בכיכר שליד בית הכנסת הישן היה שוק יהודי תוסס וחי.
היכן היא כל אותה קהילה מפוארת על תעשייניה העשירים, פועליה, משורריה, אנשי השם והאנשים הפשוטים. אנשים שהטביעו את חותמם על העיר ותרמו רבות לצביונה. היום במקום שהיה לב הקהילה ישנו פארק מוריק, ספסלי ישיבה ועצים מלבלבים מסביב. מקום טוב לשבת ולנפוש לאחר הליכה ממושכת, ואולי אף לקנח במאכל כל שהוא ולשוחח עם האנשים איתם באת לכאן. אולם בפינת הכיכר- מעט מורם כעל במה- עומד לו פסלו של משה רבנו, אותו אחד שהוציא את העם העברי מגלותו הראשונה ונתן לו חוקי חיים כדי שיהיה לעם. הוא בלבד מזכירנו את העלמותה של אותה קהילה, השנייה בגודלה בפולין, מנוף העיר. ואולי ישנה גם רמיזה, מי יודע? האם לא אחרו פעמיו עבור רוב יהודי לודז' כדי להוציאם מגלותם פעם נוספת למקום מבטחים?

באלוט/אהרון זאב אשכלי
בתחילת המאה הי"ט הייתה באלוט כפר קטן נידח ועזוב על גבולה של לודז', חלק מדומיניון האחוזות של משפחת האצילים זאווישא, בלאגייבניקי הקרובה. זה כמה דורות לא עברה מחרשה באדמת הכפר שנתכסתה צמחי בר ויערות. על גבול המאה היה כל ישובה "חצר" של חוכר, שלוש בקתות איכרים, וסמוך לה, בדרך המלך פונדק. העזובה במשך דורות עשתה את המקום מסוכן לעוברי דרכים ומשכן לשודדים, אימיהם של תושבי לודז' הסמוכה.
אותה שעה שבלודז' הלכה ונסתיימה מלחמתם של התושבים היהודים על הרחבתו של השטח המחניק של הגטו ועל יציאה מתחומו, עלה רעיון בלבם של שני יהודים אנשי עסק מלודז' להוציא את היישוב היהודי מעבר לגבולו, אל שטחה של באלוט הגובלת בשכונתם. שלמה יצחק בלאוואט ויצחק בירנצווייג, אשר כנראה לא היו להם די קפיטל משלהם ארגנו (1858) את בניין היישוב החדש בשיטות של התעשייה הקבלנית בלודז'. ארגנו פרצלציה של 408 מורגים (אקר) קרקע, לחכירה במס עולם, כאדמיניסטרטורים של המפעל שבעליו הנומינלי נשאר בעל הקרקע, אוגוסט זאווישא. בעל הקרקע מסר לשני המנהלים את הזכות לייסד בתי חרושת בישוב החדש, והבטיח להם לקבל בשביל הישוב הזה זכויות של יישוב עירוני.
עמדת השלטונות הייתה שלילית, משום חשש התחרות בתעשייה של לודז'. יתכן שהייתה בזה יד האורגים בלודז'. הם שניהלו את מלחמת העיר כנגד חדירת יהודים לשטחי התעשייה שלה, חששו פן יצליחו היהודים להקים מרכז תעשיה ומסחר לטכסטיל בשכונה שלהם. בעלי התכנית טענו כנגד זה שהישוב החדש יהיה לו אופי חקלאי, ומצד אחר הוכיחו בצדק שמקומו של היישוב החדש הוא על גבול העיר, ומהווה למעשה המשכה של העיר.
נשיא העיר התייחס בחיוב לתכנית, משום שהישוב החדש יספק דירות בזול לפועלים ובעלי מלאכה הסובלים מיוקר שכר דירה, ועוד יהיה לכל יחידת בנין שטח לגידול ירקות, אולם דרש שעל הישוב החדש יוטל פיקוח חמור מצד המשטרה "כדי שלא יתיישבו שם הולכי בטל מרובים, שהם-הם הפרולטריון בתקופה של משבר, יסוד מזיק בעיר גדולה של תעשיה ומסחר".
מדין וחשבון של אותו ראש עיר משנת 1860, נודע לנו שבנין ה"עיר" החדשה הולך ומתקדם. בעלי המפעל לא המתינו לרשות מצד השלטונות והתחילו בבנין בתים ובקביעת רחובות. אותה שעה הלך ונגמר בנינם של 26 בתי עץ ושני בתי חומר על גבולה של לודז' ועוד ארבעה בתים בסביבה אחרת, וההכנות הולכות ומתקדמות במגרשים שב"רחובות" אחרים. אותה שעה כבר נחכרו 115 מגרשים לבנין, מהם עם שטחי זריעה לגנים – קרוב למחצית כל השטח.
בין שהדאגה לתושבים הניעה את לבו של נשיא העיר או שהושפע מצד בני עמו, הגרמנים שבלודז' – ואולם, עם התקדמות הבניין שינה את דעתו לרעה על הישוב החדש: "תחת ישוב חקלאי...נבנה חלק של עיר, מתחלקים מגרשים קטנים מאוד... ואין לישוב אופי חקלאי, כזה הרצוי לעיר לודז'"...אם השלטונות התייחסו לכתחילה בפקפוק למפעל החדש, לא עשו עתה שהיות: שלחו לבאלוט משלחת קוזקים – שומרי הסדר העליונים בפולין הכבושה לרוסים – וביטלו כל עבודת בנין "עד להחלטה חדשה" לא היה ספק בכוונת האיסור הזה: בניינה של באלוט עשה פלסתר את כל גזירות השלטונות ותושביה הגרמנים של לודז' לסגור את העיר בפני היהודים.
מעתה התחילה מלחמה בין בעלי העסק לבין שלטונות המחוז, כפי שהיה הדבר נוהג באותו זמן בהרבה מקומות בקיסרות רוסיה. הללו המשיכו להחכיר ולבנות והשלטונות הוסיפו לגזור גזירות ולשלוח קוזקים...
נראה שיד בעלי העסק הייתה על העליונה, אם בדרך החוק ואם במתת יד. אולם, התערבות השלטונות היו לה תוצאות. בלאוואט ובירנצווייג הסיחו את דעתם מן התכניות הראשונות, העלו את שער הקרקע ותחת להחכירה מכרוה, והקונים חזרו ומכרוה – בלי דעת בעל הקרקע הנומינלי, בלי בקורת שלטון ובלי הרשמה. וכשמת זאווישא דרשו יורשיו ושותפיהם את גירוש כל התושבים מבתיהם שנבנו על קרקע לא להם... ומכאן יצא משפט שנמשך שנים והגיע עד פטרבורג ובשנת 1871 הוציא הסינאט את פסק דינו לזכות היורשים ושותפיהם, ורק בהשתדלות רבה נשארו בה המתיישבים הראשונים "החוכרים".
מאליו ומובן שבניינו של הישוב החדש לא נפסק, ובשעת פרוץ המלחמה לא היה רחוק מ 150,000 תושבים.
חלומם של מייסדי באלוט לא נתקיים. היישוב החדש לא הפך למקום תעשייה וחרושת. שני כיוונים היו בהתפתחותה. מצד אחד התפתחה באלוט כעיירה, על כל אופייה החברתי והכלכלי, שהיה נראה כאנרכרוניסם משונה בשטח שעל סף לודז' על עונייה הפרובינציאלי, על נסיגתה התרבותית והחברתית. מצד אחר, הייתה באלוט תעלה מזרם חייה של לודז'. באלוט לא הייתה שותפת ללודז', הייתה פחות שותפת לה מאשר העיירות המרוחקות בסביבה שהיה להן גם עורק חיים כלכליים בתעשייה גדולה משלהן, כגון זגירז' ופביאניץ וטומאשוב. באלוט הייתה מושב הכוחות הדינמיים המתפרצים לתוך לודז', באלוט הייתה מושב הטפילות החברתית-הכלכלית שעל גופה של לודז', באלוט הייתה הרזרבואר של כל המרדנות שהייתה עיר התעשייה מייצרת יום-יום בהווי שלה, באלוט הייתה תעלת הזוהמה של לודז', להוצאה ולהבאה, באלוט הייתה מושב הפרולטריון השחור והצהוב של לודז'. האורג היהודי, אסיר הנול, שארג יום יום מהשכמה עד מאוחר בלילה את זהב עשרה של העיר, במחיר דם תמציתו וליח עצמותיו, שכל אמה באריגו הוסיפה שקע בחזהו ושיעול בגרונו – ביתו היה באלוט, ושם עמד הנול בחדר צר ומחניק בין מיטות וכלים ועדר ילדים.
בבלאוט היו בתי מלאכה של אומנים קטנים, עניים, שהיו מכינים תוצרת גרועה להתחרות בה במחיר ובתוצרת בתי החרושת והמלאכה המיכנית של לודז'. בבאלוט ישבו בעלי מלאכה מחוסרי קבע, שלודז' הייתה מטרתם ושטח מחייתם. בתי חרושת גדולים שהיו בה, לא הייתה מציאותם מותנית כלל בבאלוט, ולא הייתה תלויה במקום: אלה היו בתי חרושת של לודז' שנבנו על אדמת באלוט, כשם שנבנו בכל המקומות שבאזור העיר מסביב. מצד אחר היה הישוב הבאלוטי בבתי חרושת אלה, והיה האינוונטר החי שלהם – פועליהם ופועלי בתי חרושת אחרים בלודז' היו ה"פלוטוקראטיה הפרוליטארית" שבמקום וסביבם נתרכזו פעילים וטפילים.
אותו אופי פרוליטארי של המקום גרם לפוליטיקה מוניציפאלית מיוחדת מצד שלטונות רוסיה ל"פיתוח" המקום. על אף התפתחותה המהירה שהייתה עירונית טיפוסית, נשארה באלוט תלויה מבחינה אדמיניסטרטיבית חוקות בדומיניון הלאגיבניקי, ושלטונו האדמיניסטרטיבי היה ה"וויט" (מוכתר) של הכפר ראדוגושץ' הסמוך, ולא היה בה לא שלטון מוניציפאלי ולא שום גוף חברתי מייצג את התושבים. כל בעל מגרש בנה בית – או אף "רחוב" שלם – לפי תכנית שחשקה נפשו, צר או רחב, בלי מילוי כל דרישה של היגיינה, בלא הארה, בלא תעלות שופכין, בלא תעלות שופכין, בלא סלילת דרך ומדרכה. עץ ואבן, בקתה וחומה, שכנו זה על יד זו ברחובות דומים לחוצות עיר אסיאתית ושנקראו על שמותיהם של בעלי הנחלות – רחובו של פפר ורחובו של מרדכי גבאי, וכו' וכו' גם תושבי באלוט וגם עירית לודז' עמלו הרבה לאחד את השכונה העירונית הזאת עם העיר מבחינה אדמיניסטרטיבית – ולא הצליחו.
שלטונות רוסיה לא הסתפקו בעושק זכויותיהם של תושבי באלוט, אף התכוונו להצר את צעדיהם על ידי הגברת האופי הפושעי של הפרבר. בסוף המאה שעברה "יישבה" רוסיה בבאלוט מספר רב של פושעים שנתחייבו גלות ושילוח לארץ גזירה. דבר זה השפיע על הסטרוקטורה הסוציאלית של בלוט, השפיע השפעה עצובה גם על ענייני היהודים. בימי השביתה בלודז' אחרי ה-1 במאי 1892 השתתפו "המשולחים" בפרעות ביהודים – ויש אומרים שאף עמדו בראשן. הפרעות הללו שלדעת שונים נתארגנו מלכתחילה בידי השלטונות – הביאו בתוצאתן הרחקת "הגולים" הללו מן העיר.


רק בשנת 1916 בימי הכיבוש הגרמני, כאשר הונהגו הבחירות הדמוקראטיות הראשונות לעיריות פולין, זכתה לודז' לאיחודה של באלוט אתה מבחינה אדמיניסטרטיבית. אולם, באלוט כבר הייתה מושחתת מבחינת המבנה האורבאנסטי לדורות, ורק השריפות שפרצו בה מזמן לזמן, שינו את פני אחדים מרחובותיה והחליפו את בניינה מעץ לאבן. אכן, עוד נכון היה לבאלוט להיות נקייה, מנוקה ומיופה. בשנים האחרונות שימשה באלוט אחד הגטאות הגדולים ליהודים באירופה הנאצית. למקום זה נדחקו יהודים מכמה ערי פולין ומכל לודז' מצרפת ומהולנד, מגרמניה ומצ'כיה, מאוסטריה ומבלגיה, מאיטליה ומיון. השמירה על הנפש דרשה לדאוג לניקוי המקום ולהבראתו, במידה שהתנאים הניחו לעשות כך. והנאצים היו מביאים ועדות בקורת מגרמניה ומארצות אחרות להראות מה רב כוח ארגונם שלהם, "שהצליחו" להפוך את באלוט למקום ישוב אנושי. (עתה נהרס הגטו).
אופייה של הסטרוקטורה החברתית של באלוט ניכר מתוך טיפוס תושביה מתחילתה.
אם כי מבחינה אדמינסטראטיבית לא הייתה באלוט תלויה בלודז' ראו עצמם יהודי באלוט כחברי קהילת לודז'. אמידים שביניהם היו פורעים מס לצרכי קהילת לודז' וענייהם היו מקבלים צדקה בלודז'. בשנים כתיקונן היו כמעט 100% מפושטי היד בלודז'. בשנים כתיקונן היו ביניהם שהיו בעלים בעמם ואף בעלי בתים בבאלוט – ומלאכתם על פשיטת יד בלודז' כשם שהייתה באלוט מטרופולין של גנבי לודז' – של המעמד התחתון שבקרבם.
התרבותם של יהודי באלוט בצריכתם למוסדות משלהם – תלמוד תורה, בית מדרש, מוסדות צדקה וכו'. ובתחילת שנת תרמ"ה נתכנסו בעלי בתים שבבאלוט (33 מן 53) בנשיאותו של ה"סולטיס" (מוכתר) היהודי, החליטו: היות ולא נבחרו מבעלי הבתים שבבאלוט לוועד הקהילה בלודז' כדי להחליט על הוצאת ממון לצרכי מקומם, והיות ואין סדר במחלקת הכספים של הקהילה, הרי הם בוחרים בשבעה בעלי בתים הנקובים בשמותיהם, לנהל ולבקר את חשבונות ה"נתינות" בבתי המדרש שהשלטונות הרשו את בניינו, ולחשב חשבונות לצרכי עניים ויתומים.
אגרתו של ראש עירית לודז' ששלח את זיכרון הדברים מהחלטות אסיפה זו עם הערותיו אל המוכתר של ראדוגשץ', שימשה ממילא הכרה בדיעבד בוועד קהילת באלוט.
אין ידוע היכן בדיוק היה בית המדרש של באלוט. סבורים שמקומו היה סמוך לבית המדרש בשנים האחרונות, על גבול לודז' (ברחוב הזגירז'אי 27). אחרי בנין בית המדרש והחדר" הובא גם רב לקהילה – ר' קופיל מז'יכלין, שחזר ועזב את המקום, ואחריו בא ר' ישראל פרידל מלוטומירסק. מה שאירע ללודז' אירע לבאלוט – שהאריך רבה ימים עד השנים האחרונות. ואחרי הרב בא השוחט. כאן התחילה קהילת לודז' למחות בדבר. ברור ששחיטה מסודרת בתוך גבולותיה של לודז' ושלא ברשותה של קהילתה, עלולה היתה להרוס את כל האוטוריטה של ועד הקהילה הן בענייני כשרות והן בענייני הכנסה והחריפה בהרבה את שאלת הבשר משחיטת חוץ, שהיתה פרובלמה כאן כמו ברוב הקהילות הגדולות.
שחיטתה של באלוט שימשה סלע מחלוקת במשך עשרות שנים בין ועדי קהילות לודז' ובאלוט. ואולם, על אף דיני תורה ופוסקיהם לביטול השחיטה... הלך ורב מספר השוחטים בבאלוט, סימן שחששותיה של קהילת לודז' מבוססים היו. רק בשנים האחרונות נמצא בקיומה מודוס ויוונדי לאיחוד קהילת באלוט עם קהילת לודז'. אולם תושבי באלוט לא ויתרו על אופיים של קהילה, ובית הכנסת של באלוט – סמוך לבית המדרש –שנחרב בימי המלחמה הראשונה, חזר ונבנה כבית הכנסת של הק"ק, ואפילו חברה קדישא מיוחדת היתה קיימת בבאלוט עד הזמן האחרון. אופייה הסוציאלי של באלוט בלט במיוחד בסכסוכי גבאים שלא פסקו בה, עם כל תופעות הלוואי שלהם.
בינתיים נשתנו ערכים רבים בחברה היהודית. באלוט סבלה יותר מכל שכונה אחרת בימי המלחמה הקודמת ורבים מבתיה נהרסו ונחרבו, ואלפים מתושביה הפרוליטארים נזדקקו לצדקה, ואורגיה שברו את נוליהם להסיק בהם תנורים. אחרי המלחמה, כשחזרה לודז' לגדולה תעשייתית, ירדה אריגת היד מן הפרק במידה רבה מאוד, וכמעט שבטלה. הפוליטיקה הכלכלית של המדינה כנגד היהודים בתעשייה, הקשתה את העברת היהודים לאריגה מכאנית, שכמעט שלא היתה להם בה דריסת רגל מעודה. בא שינוי בסטרוקטורה המקצועית, וגם בפסיכולוגיה החברתית. הרעיונות הפוליטיים החדשים מצאו בבאלוט המרדנית קרקע טובה לקליטה. באלוט פסקה מהיות מעין ישוב טפיל ללודז'. בשנים האחרונות היו בה בתי תלמוד תורה וישיבה ובתי ספר יהודיים וקלובי פועלים ואגודות לתרבות ולשאר ענייני ציבור.
האלמנט העיקרי של תושבי באלוט היהודים היו לפנים האורגים, עם עוניים המתמיד וצרותיהם שלא פסקו, שלפתח ביתם רבץ תמיד הרעב. כאשר התארגנו האורגים באגודה של "מייסטרים" בשנת 1916, התכוונו עוד פחות מבעלי מלאכות אחרות בלודז' לעניינים של ארגון מקצועי, אלא כדי לארגן קואופרטיב לצרכי אוכל ועזרה מאמריקה לשם הקמת מטבח ציבורי. ואמנם, הוכיחו אורגי באלוט בפעם הראשונה כח של דאגה לעצמם, שמעולם לא נתפנו אליה, אם מרוב יגיעה או מרוב רעב. אולם בגמר המלחמה, עוד לפני שחזרו בעלי התעשייה שבלודז' למלאכתם, חזרו אליה אורגי באלוט. אבל האריגה המכאנית ביטלה את תכניותיהם. הצעירים שביניהם עברו לאריגה ממכאנית בעזרת "ארט" ומוסדות אחרים, העניים הפכו לרוכלי חוצות ולפושטי יד, ומי שמצא מקום להגר אליו, קם והניח את מקומו. לא נשארו במלאכתם אלא אורגי אותם אריגים שאי אפשר לעשותם במכונה.
קמו לה לבאלוט עסקנים משלה ומוסדות משלה. באלוט התקוממה בזמנה כנגד "בקור חולים" של לודז' שלא יצא ידי חובתו לשכונת העוני, קמה וארגנה את חברת משמרת החולים בשנים שאחרי 1905/6 תקופה שנחרתה עמוק בבשרם של תושבי באלוט. למשמרת החולים היו במשך השנים "עזרה ראשונה" ואמבולטוריה ובתי מרקחת וכל שאר מוסדות סיוע לרפואה. עמדו לרשותה כתריסר רופאים קבועים וארעיים, היה לה תקציב של כ- 300,000 זהוב לחודש, ונמנו עליה 1000 חברים אקטיביים ועד 2000 חברים מסייעים.
נדבן יחיד, יהודי סוחר ירקות, אברהם יוסף אוטרובייצקי, בנה מכספו בית כנסת לבאלוט, נוסף לבית הכנסת הציבורי. היחיד בלודז' שבנה בית כנסת על חשבונו (רחוב זגיירז' 45/47) היה יהודי פשוט מ"עמך" שבבאלוט"...
עסקני באלוט הקימו בשנת תרס"ב את תלמוד תורה דבאלוט שהיה עליו חן המקום, חדר אחד קטן ברחוב פייפר, בלי רהיטים, כשהתלמידים יושבים על הארץ לרגלי המלמד היחידי. בתרע"ב כבר היה לתלמוד תורה מעון משלו (רחוב זגירז' 56) וכבר למדו בו מאה ילדים והיו לו חברים תומכים... וקופסות בבתים. בשנות השלושים כבר היה זה מוסד לכמה מאות ילד (רחוב אלכסנדרוב 13) עם תכנית של בית ספר עממי נוסף לתכנית הת"ת.
בדומה לכך קם בבאלוט, בשנת תרפ"א, תלמוד תורה אחר בשם מחזיקי אמונה, בידי עסקנים יחידים, בחדר אחד (ברחוב פפר 18). בשנות השלושים כבר היו בו מאות תלמיד, עם תכנית בית ספר, סיוע לילדים וכו'.
האלמנטים ה"מתקדמים, היו דרך כלל נמשכים למוסדות שבעיר. בכל זאת היו בבאלוט ניסיונות של קלובי פועלים, שיעורי ערב, סימנים לתיאטרון יהודי וכדומה.
בין בני לודז' הוציאו מוניטון שלה בעולם, אם בכלכלה ואם בטכניקה, במדע ובספרות ובאמנות נמצאו והיו מבני העניים בבאלוט. בשנים האחרונות אף היו משוררים וסופרים שנתגאו במוצאם הבאלוטי – ואף ספרות בעלת אופי פטריוטי מקומי יצאה בה. תיאור הווי החיים של באלוט על כל עורקיה ניתן ברומן "באלוט" (בג' כרכים) של הסופר רב הכישרון בן באלוט, ישראל ראבאן, שנספה בשמד וילנא.
אין ספק שרב מאוד היה חלקם של בני באלוט במוניטון שהוציאו אנשי לודז' לעירם, אם במקומם ואם ברחבי עולם.

פארק הניצולים בלודז

כדאי לצלםאתר הנצחהמקום מענייןאנגלית

JGuide LO BR ME 1S

פארק הניצולים Park Ocalałych נמצא במזרח הגטו לא הרחק מבית העלמין החדש בין הרחובות ברזסקה Brzeska ווזסקא פויסקיאגו Wojska Poiskiego ואובלגורדקה Oblegorska.
בלודז' שכנה פעם הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין. היום כמעט ואין נוכחות יהודית בעיר, רק 300 חברים פעילים בה. זמן רב לאחר השואה נרשמה בעיר פעילות יהודית מצומצמת ביותר, ותשומת לב מועטה עוד יותר הוקדשה לניצולים.
בשנים האחרונות מתפתחת מגמה לתקן את המעוות על ידי הקמת אנדרטות חדשות ותוכניות להקים מרכזי מחקר בנושא. שחזור תחנת הראדגאסט אשר ממנה שולחו הקורבנות למותם, היווה זרז להתעוררות זו. בשנת ה-60 לחיסול הגטו, הוזמנו והגיעו אלפי בני אדם מכל קצווי תבל לעריכת טקסי זיכרון לקורבנות. הגיעו אנשים אשר לא שכחו את אשר קרה שם ונוצר הצורך למלא את החסר בכלים חינוכיים כמו אנדרטאות ומרכזי למידה.
לאחרונה נכתב רבות אודות תחנת הראדגאסט וכיצד היא שומרה בדרך מיוחדת כדי להתאימה לאתר זיכרון לאלה שעברו דרך התחנה בדרכם האחרונה. אולם לא הייתה זו תוכניתם היחידה של פרנסי העיר לאתרים לזכר השואה.
פארק הניצולים הוא אחד מהם.
אתר הפארק המרשים המכסה שטח של 15,000אקרים ממוקם באיזור בו שכן הגטו, בפארק ניטעו עד לינואר 2007 כ 418 עצים מגוונים שנשתלו לכבוד הניצולים.
כל עץ ממוספר ונרשם על שמו של הניצול ששתל אותו. על השביל הראשי מוטבעים באבני הריצוף שמות הניצולים וההולך בשביל יכול תוך השפלת מבט לקרוא את השמות. ניצולים אשר יבקרו את לודז' בעתיד, מוזמנים להמשיך טקס זה ולשתול עץ לכבודם.
שביל ההליכה הראשי מוביל לגבעה מלאכותית אשר ממנה אפשר לצפות על העיר. בתחילת השביל עוצבה אנדרטה המתארת מגן דויד גדול עם נחל מים קטן הזורם מתחתיו.
בפארק מתוכנן להיבנות מרכז לימודי לאלה שיבואו וינסו להבין מה ארע כאן לפני למעלה מ-60 שנה. בנוסף, נבנתה אנדרטה לזכר הפולנים, חסידי אומות עולם, אשר הצילו יהודים בזמן השואה. האדריכל צסלאב ביילצקי שתיכנן את אתר ההנצחה ברדגאסט היה בין אלה שעיצבו גם את פארק הניצולים.
הלינה אלצ'בסקה Hlina Elczewska , ניצולת גטו ליצמאנשטאט, הייתה הראשונה שהגתה את רעיון פארק הניצולים, שתילת העצים מהווה סמל לחיים שניתנו לניצולים כשי וכסימליות לעצם הקיום ולניצחיות., אבל הפארק לא יכול היה לצאת לפועל לולא תמיכתו העקבית של נשיא לודז', מר. ג'רסי קרופיניצקי. במגירות עיריית לודז' קיימים כמה פרויקטים דומים, כולל ציון אתרים מיוחדים בהקשר לשואה ותוכניות נוספות של מיזמים חינוכיים.
אזרחי העיר מגלים עניין במיזמים אלו שתפקידם לסייע להתגברות על סטראוטיפיקציה ואנטישמיות.
קישורים
Park Ocalałych w Łodzi - ויקיפדיה



האנדרטה לזכר הילדים הפולנים בלודז

כדאי לצלםאתר הנצחהמעניין מאדאנגלית

JGuide LO PI ME 2S

האנדרטה שנמצאת בפארק שאריך שרגוב Szarych Szeregow הוקמה במאי 1971 כהוקרה לאסירים הצעירים שהוחזקו במחנה לילדים ובני נוער פולנים. האנדרטה עוצבה על ידי ידוויגה יאנוס Jadwiga Janus ולודביג מאצקייביץ' Ludwik Mackiewicz. בסמוך בבית הספר היסודי מס' 81 ברח' אמילי פלאטר 28/32 Emilii Plater הוקם חדר הנצחה.
סיפור הילדים הפולנים:
מיד עם כיבוש לודז' בספטמבר 1939 אחרי הסיפוח של לודז' לגרמניה, הוגבר הטרור נגד היהודים ונגד הפולנים. יתומים פולנים נותרו ללא קורת גג והוקם מחנה ילדים יתומים.

המחנה נוסד בדצמבר 1942 בשטח שגבל במה שהיום רחובות ברצקה Bracka , אמילי פלטר Emilii Plater גורניצ'ה Gornicza וזגיניקובה Zagajnikowa והאמינו שהיה זה מחנה לעבריינים צעירים. במציאות , היה זה מחנה ריכוז לילדים ובני נוער עד גיל 16. הדיירים הצעירים הוכרחו לעבוד לאורך כל היום ורבים מהם מתו ברעב ובקור עד ינואר 1945 . קרוב ל- 1,600 ילדים פולנים עברו דרך המחנה. לעיתים קרובות היו אלה ילדים שהוריהם נרצחו או נאסרו בשל מעורבות בתנועת ההתנגדות.
אל המחנה צורפו ילדי לידיצ'ה מצ'כוסלובקיה, שלא היו ראויים להיות אריים.
ילדי לידיצ'ה הם ילדי הכפר הצ'כי שנענש על רצח ריינהרד ונהרס כולו, כל תושביו הושמדו כעונש קולקטיבי,חלק מהילדים ברי המזל, שהיה להם סיכוי בשל היותם בעלי חזות ארית, נשלחו לגרמניה לחינוך מחדש. בתהליך מסוים ע"פ התוכנית הנאצית, הפכו לארים. האחרים הובלו לכאן, ומכאן נלקחו להשמדה.
אנדרטת הלב השבור ממוקמת במקום בו היה מחנה הילדים.
באנדרטה נראים ילדים עירומים עומדים בתור. הילדים גזורים מתוך לב ענק חצוי. ילדות, וילדים המסמלים את הזיכרון האישי של הילדות של כל אחד ואחד. זיכרונות ילדות הם זיכרונות טובים בדרך כלל, הם מבטאים את המשמעות הנוראית של עולם שיצא מדעתו שהרי מלבד הילדים היהודיים, נשמדו כאן ילדים פולנים שהוריהם נרצחו כבר בשלביה הראשונים של המלחמה. האנדרטה מבטאת את שיא הרשע ואת התקווה כי הלקח לאנושות יילמד. על האנדרטה מופיע הכיתוב הבא:
הם לקחו ממך את חייך ואנו נותנים לך את הזיכרון
ליד האנדרטה קיר ועליו שמות של מחנות ומקומות בהם נרצחו ילדים, קיר זה הוא חלק בלתי נפרד מהאנדרטה. במחנה היו כ-1000 ילדים בגילאי 6 – 14.

ילדים
ילדים מיותמים,
ילדים עצובים
רעבים
נפוחים
מפחדים
רועדים
עירומים
הפכו לאפר
והעולם עומד על תילו



תחנת רדגאסט אנדרטת הזיכרון ליהודי לודז

כדאי לצלםאתר הנצחהחובה לבקראנגלית

JGuide LO ST ME 3S

אתר ההנצחה רדגאסט Radegast נמצא בסוף רחוב סטלובה Stalowa לא הרחק מבית העלמין היהודי החדש. תחנת הרכבת ברובע רדוגושץ Radogoszcz, או בכינוייה ברבים תחנת הטעינה למרישין, הינה אחד המבנים החשובים ביותר הקשורים להיסטוריה של הגטו.
זה היה כאן. מכאן שלחו הגרמנים אסירים מגטו ליצמנשטאט למחנות ההשמדה. יהודים מפולין , גרמניה ,אוסטריה , לוקסמבורג וצ'כוסלובקיה. המגורשים נשלחו למחנות המוות חלמנו ואושוויץ. עתה הפכה התחנה לאנדרטת זיכרון לאסירי הגטו בלודז'.
תחנת רדגאסט ממוקמת בצפון מזרח הגטו, בתחילה תפקדה כתחנת רכבת משא בלבד. כאן החזיקו הגרמנים את מזון העובדים היהודים, חומרי הגלם לבתי המלאכה של הגטו וסחורות נוספות. סחורות מוכנות מהגטו הועמסו כאן כל השנה. השלטונות הגרמנים החלו להשתמש ברגדסט להובלת בני אדם ב- 1941. בנין התחנה המקורי עדיין קיים. פסי הרכבת הם אותם הפסים של התחנה הישנה, הם נקראים: Krupp Engraved מתוצרת מחרטת קרופ הגרמנית.
38,000 יהודים ממדינות אירופיות אחרות וכ 5000 צוענים הובאו לגטו דרך תחנה זו.
ב 1942 גורשו מהתחנה 145,000 אסירים יהודים למחנות ההשמדה. רובם הושמדו בגז. הטרנספורט האחרון היה ב- 29 באוגוסט 1944 אז יצא המסע האחרון לאושוויץ. גטו לידסמנשטאט חדל להתקיים. הגרמנים השאירו רק כמה מאות אנשים לנקות את אזור הגטו. ב - 1939 היוו יהודי לודז' יותר משליש מ- 700,000 תושבי לודג', רק כ- 5% שרדו מקהילה זו. כ-800 יהודים שרדו כדי לחזות בשחרור.


ב 29 באוגוסט 2005 בפתיחה חגיגית נחנכה אנדרטת הזיכרון "תחנת רדגאסט" Station radegast לרגל 61 שנים לחיסול גטו לידסמנשטאט.


האנדרטה ומעצביה
לבקשת ראש עירית לודז' מאיור ג'רסי קרופיבניצקי Jerzy kropiwnicki עיצב הארכיטקט צ'סלב ביילצקי את אנדרטת הזיכרון.

בקיץ 2004 רוהט בניין התחנה מחדש. מבנה חדש שנבנה ליד התחנה לאחר המלחמה הוסר. על הפסים הישנים הונח קרון רכבת-משא מתקופת המלחמה. פסי הרכבת כעת מובילים ממסילה צדדית ל- 140 מ' מנהרת המגורשים שמסמלת את הדרך לשואה. על הקירות תלויות שורות-שורות של רשימות של מי שהוסעו מכאן במשלוחים. רשימות מסודרות, מוקפדות. לצד הרשימות, משולבים מוצגים כמו מפתחות וחפצי ילדים, שנחפרו מאדמת מחנה ההשמדה "חלמנו על נהר הנר", שאליו הובלו רוב הקורבנות. לוחות בד דמויי רשת תלויים מהתקרה בתחנת הרכבת "רדגאסט", על הלוחות הגדולים מודפסות בשחור-לבן תמונותיהם של יהודים שהיו פעם תושבי העיר הזאת. תמונות מקריות של צעירים, זוגות, משפחות. בני אדם רגילים שההדפס משווה להם צורה של הולוגרמות; בעצם, של רוחות רפאים. עבור אלפי בני אדם - חלקם דיירי גטו לודז', חלקם יהודים שהובאו לכאן ממקומות אחרים - הייתה רדגאסט התחנה האחרונה בדרך אל המוות. המנהרה מובילה ל'אולם הערים' שמעליו 6 אבני מצבה גדולות - המתארות את המחנות שאליהם גורשו יהודי גטו לידסמנשפט. ברחוב סטלובה Stalowa מזדקר מתוך בסיס, עמוד אל על. בפנים, להבה בוערת לזכר קורבנות הגטו.
ביילצקי יצר סמליות לגורל היהודי.
האדריכל בילצקי חשב כי תחנת רדגאסט היא אנדרטת זיכרון לשואה וזיכרון החייבת לסייע בשרטוט אלו שגרמו לכך. לכן, ישנם שני תאריכים על הקיר החיצוני של המנהרה: התאריך בו היטלר עלה לשלטון, והתאריך בו הסתיימה המלחמה. שם תחנה זו ושמות מחנות ההשמדה נכתבו באותיות גותיות ונדפסו בגרמנית. מיקומו האותנטי מקנה לאתר ההנצחה מימד מוחשי מאוד. לעתים עוד חולפת רכבת משא על פסי הרכבת הפעילים, שמקבילים לפסי הרכבת הדוממים ההם. לאדריכל הפולני היהודי צ'סלב ביילצקי, היה ברור כי הוא רוצה לשתול את האנדרטה בנוף התעשייתי המקומי. אז עמדו שם מבנה התחנה ובניין אחד שנותר מן הגטו. באמצעות המנהרה הארוכה ועמוד המשרפה בקצה, ביקש ביילצקי להראות את היעד שאליו הובלו היהודים. לביילצקי היה חשוב גם לשמר את זהותם של מבצעי הפשע. על תחנת הרכבת מתנוסס שמה בגרמנית. זהו דבר חשוב במיוחד בפולין, המתקוממת מול הזיהוי של מחנות הריכוז הגרמנים עם פולין - "לא מחנות ריכוז פולנים, אלא מחנות גרמנים על אדמת פולין", טורחים אזרחיה להדגיש בכל פעם. האתר מרשים, דווקא בגלל פשטותו. ביילצקי רצה לעשות קונקרטיזציה של הזוועה, לקרב אליה את המבקר החדש . "זה לא שהפולנים לא יודעים על השואה, אבל יש הבדל בין לדעת לבין לחוש". ההיסטוריונית הפולנייה שליוותה את הפרויקט, אננה קולאז'ינקה, מדגישה כי אתר ההנצחה החדש הוא חלק בלתי נפרד ממוזיאון "מסורת החירות" של לודז' ומהמפעל החינוכי של העיר. ויש מה להנציח: גטו לודז' היה הסגור והאכזר מכולם.

בעבור רבים מהפולנים, אין זה רק מסע אל עברם של היהודים שהושמדו על אדמתם, אלא גם מסע במנהרת הזמן אל עברם שלהם. אחרי שנים של כיבוש נאצי ועוד כ-40 שנה של מה שנתפש אצל רבים ככיבוש סובייטי, מתאפשר להם לראשונה להתמודד עם ההיסטוריה שלהם.
גם הפולנים בעיר חוו טרגדיה נוראה. יום לפני שחרור העיר, הציתו הגרמנים את בתי הכלא המקומיים ואלפי פולנים נשרפו או נורו למוות בעת המנוסה. עכשיו מספרים את הסיפורים האלה לתלמידי בתי ספר, המגיעים לכאן באוטובוסים מדי שבוע.
2.5 מטר של קיר לבנים אדומות מבדיל את שטח התחנה מאזור המגורים. עיצוב זה יצר אוירה שקטה המאפשרת למבקרים להפנים את ההיסטוריה. החנייה נמצאת מעבר לתחנה.


שעות פתיחה:
מאי – אוקטובר: שני – חמישי, 10:00–18:00 שבת - ראשון, 12:00–20:00
נובמבר – אפריל: שני – חמישי, 09:00–17:00 שבת - ראשון, 10:00–15:00 האתר סגור בימי שישי.


קישורים
סרטון המתאר את המוזיאון ואתר ההנצחה RADEGAST
צילומי התחנה לפני שהוסבה לאתר הנצחה.
רחל ביהם 1924 - 1944 הפתק, השיר והמנגינה.



האדריכל צ'סלב בילצקי שעיצב ותכנן את אתר ההנצחה וההיסטוריונית אננה קולאז'ינקה באתר ההנצחה